ווֹלוֹגדָה
שום דבר לא ישווה לחוויות של חייל, כומר ורופא מתחיל. קראתי את זה אצל המינגוויי (ואני מביא את הדברים על פי הזיכרון).
אני רופא מתחיל. על פי עצתו של חבר מבוגר ממני, זֶ'ניָה אוֹסטרוֹבסקי, שחזר יום קודם לכן ללנינגרד אחרי שלוש שנות עבודה בווֹלוֹגדָה, ביקשתי להישלח לוולוגדה ודאגתי להצטייד בהבטחה בעל פה של נציג מוולוגדה, שמחכה לי שם משרה של כירורג בבית חולים לילדים. כשבאתי לוולוגדה ביקרתי במחלקה הזאת והאירו לי פנים בעקבות ההמלצות החמות של ז'ניה. אחר כך פניתי למדור הבריאות המחוזי להסדרת מסמכים ושם ניחתה עליי מכה לא צפויה. נאמר לי חד־משמעית שהמחוז זקוק רק לרופאים כלליים, ישנן נפות שלמות ונרחבות שבהן אין רופא, שם — ורק שם — מקומי. לא האמנתי למשמע אוזניי. הכנתי נאום ארוך וכמו שהיה נדמה לי, משכנע לגמרי, שכירורגיה זה הייעוד שלי ושאני מוכן לעבוד בכל מקום, אבל ככירורג. הצלחתי להגיע למנהל מדור הבריאות המחוזי, גבר ייצוגי בגיל העמידה. עמדתי לפניו והתכוננתי לשאת את הנאום שהכנתי. הוא עיין בניירות כלשהם, אחר כך התנתק מהם ואמר, "אנחנו זקוקים רק לרופאים כלליים." ובלי לתת לי לומר מילה, כמעט סילק אותי מהחדר.
בייאוש גמור עליתי על רכבת עוד באותו הערב וחזרתי ללנינגרד. רצתי למיכאיל איבנוביץ' היקר שלי והתחננתי שיעזור לי לקבל משרה של כירורג בכל נקודה על מפת המדינה, בעזרת הרקטורט או פרופסור בָּאירוֹב או בדרך אחרת. אחרי הרהור קצר השמיע מיכאיל איבנוביץ' אמירה סתומה, שיש בעיות שמוטב לפתור אותן בעזרת אנשים קטנים. הוא הזכיר לי שבכנס הסטודנטיאלי הכלל־ארצי לכירורגיית ילדים שנערך לפני שנה בלנינגרד, נקלע אל הרכב המשלחת המוסקבאית מישהו, החבר N, פקיד קטן במיניסטריון הבריאות. הכנסים האלה היו גם הזדמנות לפגישות לא רשמיות בין ראשי הקתדרות לכירורגיית ילדים מכל המדינה; אלה נפגשו, בילו לא רע ותוך כדי כך פתרו, יש להניח, גם כל מיני בעיות כלליות. מיכאיל איבנוביץ' הריח מיד, שהחבר N ממיניסטריון הבריאות מנודה בחברה הזאת; הוא הסתובב בין הסטודנטים למרצים בלי למצוא את מקומו, כנראה בלי כסף, והיה חובב הטיפה המרה. מיכאיל איבנוביץ' דאג לו לאירוח היאה למלכים, סידר לו בלי תשלום חדר נפרד במעונות הסטודנטים, הביא אותו חינם אין כסף לסעודות חגיגיות לפרופסורים. בקיצור, עשה כבוד לבחור. ובכן, מיכאיל איבנוביץ' מצא אחרי חיפושים ממושכים את מספר הטלפון של האיש הזה בעבודה, טלפן אליו למוסקבה ודיבר בלהט אל תוך השפופרת, "אתה זוכר, ארקדי ג. — סטודנט מבריק, פרס ראשון על העבודה הטובה ביותר, הקתדרה תולה בו תקוות לעתיד… והקאקרים בוולוגדה סירבו לוונדרקינד הזה בבקשתו לעבוד ככירורג…" מטבע הדברים, N לא זכר את הוונדרקינד ארקדי, ואפילו לא ידע על קיומו אבל זכר גם זכר איך אירחו אותו. התשובה היתה קצרה, "שיבוא." והנה אני אצלו במיניסטריון במוסקבה.
רבותיי, אני דמוקרט מושבע. אבל במצבים מסוימים היו לאימפריה מעלות משלה. על פי החוקים הלא כתובים של האימפריה, שוער בבניין של משרד ממשלתי במוסקבה עומד בסולם החיים הווירטואלי הרבה שלבים מעל ראש עיר פרובינציאלית נידחת, גם אם העיר הזאת מונה כמה מאות אלפי תושבים. נכחתי בזמן השיחה בין N למנהל מדור הבריאות המחוזי בוולוגדה, שנערכה בטלפון של המיניסטריון, עם החיוג הישיר. המושיע שלי גער באופן מעורר אימה במנהל מהפריפריה והסביר לו שהוא משתדל לשלוח למקום שכוח אל כזה את מיטב הבוגרים של המוסדות להשכלה גבוהה בערי הבירה, שאני גאון ותקוות העתיד… שמובטח לי מקום בקתדרה כדוקטורנט, וכדומה.
כאן הוא הגזים, בטיפשותו, כי הדבר האחרון שהפריפריה זקוקה לו הם רופאים שמובטחים להם לימודי דוקטורט. בזה כבר השביעו אותם מעל ומעבר — עושים חיים ואחר כך עוזבים, ומי יעבוד? אבל הגערה המאיימת בקו הישיר מהמיניסטריון עשתה את שלה. התשובה היתה קצרה ואומרת כבוד, "כמובן… אני מבין. שיבוא, יש לנו משרת כירורג בשבילו." כעבור כמה ימים, על סוס לבן מקושט, לקול צלצול פעמוניהן של ריבוא ריבואות הכנסיות בוולוגדה, אני נכנס לתפקיד רופא מתמחה במחלקה הכירורגית של בית החולים העירוני לילדים.
כמה מילים על וולוגדה של שנת 1964. עיר רוסית עתיקה, שלא הושחתה על ידי המונגולים וכובשים אחרים. הבתים ברובם בגובה קומה או שתיים, עשויים עץ ומעוטרים בגילופים מעשה ידי אומן. העיר מלאה כנסיות ומנזרים, אחדים מהם נבנו בין המאות הארבע־עשרה והשש־עשרה; במאה העשרים הבולשביקים הפכו אותם למחסנים או השתמשו בהם לצרכים משקיים אחרים.
בשנה הראשונה שכרתי חדר בביתה של משפחת פועלים מוולוגדה. זאת היתה בשבילי הזדמנות בלתי חוזרת לראות מבפנים את החיים של אנשי העמל הפשוטים. הבית היה בנוי מקורות עץ, עם גינת ירק קטנה. הבעל והאשה, בעלי הבית שלי, ילידי וולוגדה, עבדו כסבלים במפעל. הם חיו בצמצום רב ועזרו לשתי הבנות שלהם, שלמדו במכון הפדגוגי המקומי. בנם הנשוי גר בנפרד. אותי הם קיבלו יפה מאוד, כמעט כבן משפחה. ניהלתי שיחות ארוכות עם בעל הבית, הדוד קוֹליָה — גבר רזה, חולני אחרי הפציעות שנפצע במלחמה שחלפה. הכל התחיל בכך שהדוד קוליה הזכיר כל הזמן רועים כלשהם, בליווי ריטונים וקללות. מאוחר יותר התברר שהכינוי "רועים" שמור אצלו לממונים מהמפלגה, שלהבנתו, כולנו היינו עדר בהמות בעיניהם. שמעתי ממנו סיפורים שהעבירו בי צמרמורת, כיצד נראתה הקולקטיביזציה בעיניו של תושב וולוגדה. ימים וחודשים רבים, משחר ועד רדת דמדומים, הלכו בדרך טורים אינסופיים של גברים ונשים, לעתים קרובות עם ילדים, בליווי שומרים חמושים. גירשו אותם לתעלת בֵּלוֹמוֹר והלאה משם, צפונה ומזרחה — אל שטחי הגולאג חסרי התחתית. בני האדם היו מותשים ונפלו פה ושם, השומרים גררו אותם הצדה. עם רדת דמדומים הכניסו את האומללים האלה אל הכנסיות המרובות של וולוגדה ונעלו אותם שם עד הבוקר, ובדרך נשארו מונחות גופותיהן של אלה שלא הצליחו להגיע. בלילה סילקו אותן. יחסו של הדוד קוליה לשלטון ה"רועים" קירב בינינו מאוד. אחרי שעברתי למקום מגורים משלי, הייתי בא אליהם לפעמים לארוחות צהריים של ימי ראשון, מביא איתי בקבוק של 'סְטוֹליצְ'נָיָה' — משקה אריסטוקרטי על פי קני המידה של המשפחה הזאת. העניין הוא שאת הוודקה 'מוֹסקוֹבסקָיָה', שיוצרה בבית החרושת המקומי, דחה גופי בן רגע יחד עם כל מה שהספקתי לאכול, למרות האימונים המאומצים שעברתי במשך שש שנות חיי כסטודנט. 'סטוליצ'ניה', וודקה מתוצרת לא־מקומית, עלתה רובל אחד יותר. הדוד קוליה תמיד נזף בבנו, על לא עוול בכפו, "אדם זר ותראה איזו וודקה הוא מביא, ואתה…" לשולחן הוגשו תפוחי אדמה מבושלים מהבילים ומזון כבוש — כרוב, מלפפונים, פטריות, לפעמים דג מלוח. אני לא זוכר שאי פעם אכלנו בשר, הוא לא היה בהישג ידם. כל מאכלי המלכים המוזכרים נקטפו בקיץ בגינת הירק שלהם וביערות מסביב, נאגרו ונשמרו בחביות שעמדו במחסן בכפור. ובמסדרון התקינו לול. לפעמים, כשחזרתי מאוחר בערב רעב מאוד מבית החולים, חלקתי את הסעודה שלי עם התרנגולות ואכלתי את תפוחי האדמה הזעירים שבושלו בשבילן. כשבעלת הבית גילתה את זה היא נמלאה צער וביקשה ממני, אם ארצה לאכול, לעבור אל מחצית הדירה שלהם בכל שעה ביממה ולקחת תפוחי אדמה חמים מקדרת הברזל, שתמיד עמדה על התנור.
אם כבר התייחסתי לאוכל, אפרט יותר. בחנויות בוולוגדה, בהתבסס על המושגים הסטנדרטיים הרגילים של אותו זמן, לא היה מזון חוץ מלחם, חמאה ושימורים. בבית החולים ניזונתי מכל הבא ליד ואחרי העבודה הלכתי למסעדה, שהאוכל בה היה באמת טעים. הזמנתי ארוחת צהריים סטנדרטית: מתאבן — דג מלוח עם בצל, מנה ראשונה — מרק, מנה עיקרית — "בשר א־לה וולוגדה" האהוב עליי; כלומר, כמה אנטרקוטים מטוגנים בבצל ובעוד משהו, מנה טעימה מאוד. כמובן, ארוחת הצהריים כללה גם ארבע־מאות גרם סטנדרטיים של וודקה 'פֶּרצוֹבקָה' בקנקן זכוכית יפה. במים לא נעשה שימוש באקלים הוולוגדי. אפשר היה לאכול ארוחת צהריים טעימה ומכובדת וללכת הביתה, בתנאי אחד — שלא פגשת מכר במסעדה. למעשה, לא יכולת שלא לפגוש מכרים משום שזה היה המקום היחיד שאפשר לאכול בו כמו שצריך. וכשפגשתי מכר והיינו מצטרפים לשולחן אחד, היינו מצרפים גם את הארבע־מאות פלוס ארבע־מאות גרם של 'פרצובקה' שקיבלנו, וזאת כבר היתה מסה קריטית שתבעה את הגדלתה ההכרחית, על כל הנובע מכך. מה שהציל אותי משכרות הולכת ונמשכת זה לא פחות משש־עשרה תורנויות בחודש וכן ביקורים בימי ראשון בבתיהם של כמה מהמכרים הנשואים שלי.
בוולוגדה היו כמה משפחות יהודיות של מהנדסים, שבעלות הבית שלהן הזמינו אותי לארוחות צהריים של ימי ראשון והכירו לי את הבנות שלהן, כך אני חושד, לא בלי תוכניות לטווח רחוק. אבל בית אחד היה שונה מכל השאר, גר בו זוג מבוגר ללא ילדים ועליו אני מוכרח לספר. אל הבית הזה הכניס אותי מוֹניָה זילבר, שלמד איתי באותה שנה במכון לרפואה ועבד גם הוא בוולוגדה, ושהיתה לו קרבת משפחה לבעל הבית. מסיבה כלשהי מוניה לא נעשה בן־בית בבית הזה, ואותי הם אהבו בזכות האופי השמח והתיאבון היוצא מן הכלל.
בעל הבית, איסאק, יהודי לא גבוה וצנום עם רעמה פרועה של שיער לבן לגמרי, בכל אחת מכפות ידיו חסרו ארבע אצבעות. במקצועו הוא היה מהנדס בניין ועבד במנהלת העירונית. אשתו נְיוּשְׁקָה, אשה ענקית, לא שמנה ונורא גבוהה, רחבת גרם ושטוחה, עם תווי פנים אַקרוֹמֵגָליים (דמויי סוס), שנוסף לכל נפגעו ממחלת האבעבועות. ואלה תולדות המשפחה: איסאק — אחד מאנשי הקומסומול או הפיונרים הראשונים בלנינגרד (בנוכחותי הזמינו אותו לחגיגות יובל כלשהן בלנינגרד), מצא את עצמו באמצע שנות השלושים בגולאג ובילה שם יותר מעשרים שנה. המשפחה שלו התכחשה לו. בשנים האחרונות לריצוי העונש הוא מילא תפקיד של מהנדס בניין בתעלת בֶּלוֹמוֹר, השמירה הוסרה מעליו, היה לו כוך נפרד משלו והוא השתתף בשעשועי הממונים במחנה כמעט כשווה בין שווים. והנה פעם אחת, כשאיסאק התעורר אחרי ערב שבילה בעליזות ובנעימים, גילה שהוא חולק את משכבו עם גברת שהוא לא כל כך מכיר (זאת היתה ניושקה, אז אחות שכירה בבית החולים של המחנה), ועל שרפרף ליד המיטה מונחת תעודת נישואין המאשרת שהוא וניושקה בעל ואשה. כנראה, משמים חיברו ביניהם. ניושקה דאגה לאיסאק בצורה נוגעת ללב, כמו לילד קטן.
ארוחות הצהריים של ימי ראשון אצל איסאק וניושקה היו משופעות כל טוב, וודקה אמיתית, וליד השולחן ישב בדרך כלל זוג שכנים גמלאים. פעם אחת, כשנשארתי לשבת אצלם יותר מבדרך כלל ובהתאמה כמות הוודקה ששתו הנוכחים גדלה יותר מבדרך כלל, קרה לאיסאק משהו; פתאום קפץ, הזדקף, העיניים שלו נעשו זגוגיות, חסרות חיים כמו כפתורים של מדי חיילים, והוא התחיל לצעוק בקול מכני, קול לא־לו, בפנותו אל האורח־השכן, "צעד שמאלה, צעד ימינה…" טקסט ידוע היטב באותם זמנים ובייחוד באותו חבל ארץ. ניושקה חטפה אותו מיד כאילו היה ילד ולקחה אותו לחדר השינה. האורחים נפרדו בחטף, קמו והלכו. כשניושקה חזרה היא התנצלה והסבירה שהאורח־השכן הוא אלוף־משנה בדימוס, לשעבר מפקד המחנה של איסאק, והסיפור הזה חוזר על עצמו בכל פעם שאיסאק שותה וודקה מעל לכמות מסוימת.
הוולוגדאים היו אנשים שקטים ורגועים, ששתו בקביעות ובכבדות. מפעם לפעם, כשיצאתי החוצה אחרי העבודה, חשתי שאני האדם הפיכח היחיד בין ההולכים ברחוב. ב־9 במאי 1965 הזדמן לי לצפות במראה מרשים ביותר, השלטונות במוסקבה הורו פתאום לציין ברעש וצלצולים מלאת עשרים שנה לניצחון על הנאצים. התברר שבמחוז יש מספר גדול להפליא של בעלי עיטור 'כוכב הזהב', הוולוגדאים היו כנראה חיילים טובים. אחרי המלחמה חזרו לכפרים שלהם ויותר לא עזבו אותם — אין לאן ואין בשביל מה. על פי הוראת המפלגה אספו את המוז'יקים האלה מכל מקום, הסיעו אותם לוולוגדה, כיבדו בארוחה חגיגית, והעיקר, השקו בשתייה חריפה חינם אין כסף, בלי הגבלות. לי לא היה ידוע על כך דבר. בערב אני יוצא מבית החולים ורואה מראה אפוקליפטי, כיכר העיר זרועה עשרות גופות מעולפות, מעוטרות ב'כוכבי הזהב' ובשאר אותות עוז וגבורה. זה היה טיבם של בני האדם שחיו בוולוגדה של שנות השישים.
טוב, ועכשיו על החוויות של רופא מתחיל. בקלות ובמהירות השתלבתי בסגל המחלקה ובית החולים. קודם כל הפלאתי ושימחתי מאוד את כולם כשהפגנתי את הניסיון שהיה לי בהרדמה. הוספתי ציוד לחדר הניתוח והתחלתי לעשות הרדמה כללית עם צנרור קנה במקרה של ניתוחים גדולים. בדרך כלל הניתוחים נעשו תחת הרדמה באמצעות מסכה, שדאגו לה אחיות־מרדימות בעלות ניסיון. בוולוגדה כולה היה רק רופא מרדים אמיתי אחד, דוקטור סימָנוֹבסקי, שעבד בבית החולים המחוזי. הזמינו אותו לכל הניתוחים המורכבים בשאר בתי החולים בעיר. הוא נקרע לגזרים. היכולת והמוכנות שלי לעשות הרדמה זכו מיד להערכה גבוהה בבית החולים. אבל אחרי כמה חודשי עבודה תפשתי, שאם אמשיך לעשות הרדמה לעולם לא אתעלה לרמה של כירורגיה אמיתית. בהפתעה גמורה לכולם, הודעתי שאני לא רופא מרדים ולא אעשה עוד אף הרדמה. ובאמת, פרט למקרי החייאה, לא נגעתי יותר בלרינגוסקופ.