פרק שלישי: קופת חולים מרכזית
עו"ד עצמון יניב, יו"ר מועצת קופת חולים מאוחדת, השתייך בילדותו לקופת חולים מרכזית של הציונים הכלליים:
"קופת החולים של הציונים הכלליים היתה משויכת לבני המושבות, לזרם הפרוגרסיבי. [רוב] קופות החולים היו מזוהות עם זרמים פוליטיים, וכך כל זרם פוליטי הקים קופת חולים ששויכה לו. להסתדרות היתה את קופת חולים כללית, קופת חולים לאומית היתה משויכת למפלגת חירות, וכן הלאה. הציונים הכלליים היתה קופה של בני המושבות – כולל את רחובות, ראשון לציון, חדרה, גדרה, בני בנימין, ומטבע הדברים, גם משפחתי היתה חברה בקופה. היה סניף קטן של הקופה ברחוב דרור שגרתי בו, שבימי בחירות היה משמש כקלפי. ואני זוכר שבתור ילד עבדתי שם בבחירות וחילקתי פתקים של הציונים כללים. […]
אני זוכר דברים רבים מהקופה מהתקופה הזאת. עוד מצוי ברשותי פנקס החבר מהתקופה בה היו מדביקים את הבולים. [בראשון לציון] היה יהודי בשם אברהם קנדה, שהיה הגובה. הוא היה עובר מבית לבית, גובה את דמי החבר, נותן קבלה ומדביק בולים בפנקס […]
אני זוכר מילדותי רופאים נהדרים. רופא המשפחה היה מסוג הרופאים שקוראים עליהם בספרים. אני זוכר שהיה רופא עם שיער לבן, דוקטור אריאלי, והיה לו תיק עור חום. הרופא היה מגיע עם התיק וכבר היית מרגיש יותר טוב. יום אחד הרופא הזה אבחן אצל אחי דלקת קרום המוח, טיפל בו במסירות והשגיח עליו בצורה צמודה; לדעתי הוא הציל את חייו בזכות הטיפול שנתן לו.
היה רופא בשם דוקטור כץ, רופא למבוגרים, כשכבר הייתי נער. היתה לו קליניקה עם חדר אחד בה היה מקבל את האנשים. הוא היה יושב ובודק בנאדם חצי שעה — משורשי השיער דרך העיניים דרך הציפורניים, רפלקסים, בטן, מישוש, ציפורני הרגלים ונותן אבחנות, דיאגנוזות מדויקות. באותה התקופה לא היו שולחים לכל הבדיקות שיש היום — דימות, בדיקות דם; עוד לא היו בדיקות כמו MRI. למרות זאת הוא ידע לאבחן בדיוק רב. זה היה רופא מדהים. וזו היתה קופת החולים. היה קשר אישי עם הקופה. היתה אווירה משפחתית, כולם הכירו את כולם, והכרת את הרופא, והכרת את האחות. הסניפים היו קטנים וקומפקטיים ומזמינים. אווירה מאוד חמה ומשפחתית." [1]
פוליטיקה ובריאות בעלייה החמישית: ייסודה של קופת חולים של הציונים הכלליים
ב־5 ביולי 1931 ייסדו חברים בקונגרס הציוני העולמי, נציגי שלושים וארבע מדינות שבהן פעלו הסתדרויות ציוניות, את 'ברית הציונים הכלליים'; מסגרת זו נועדה לייצג את השקפתם הליברלית, שדגלה ביוזמה פרטית כגורם מרכזי בפעילות החלוצית והלאומית בארץ ישראל, לאחד אותם ולייחדם מהתארגנויות ציוניות אחרות.
רוב חברי ברית הציונים הכלליים ופעיליה היה מקרב עולי מרכז אירופה (גרמניה, אוסטריה, צ'כיה), שהיו פעילים בהסתדרות הציונית בקהילותיהם ועלו לארץ ישראל במסגרת העלייה החמישית. עולי מרכז אירופה התיישבו בדרך כלל בערים והשתלבו בפעילות הכלכלית, במסחר, בבנקאות ובבריאות, כמו גם בפעילות הפוליטית הציונית, שהתרחבה באותה עת. בעקבות הקמת מפא"י ב־1930, שליטתה בהסתדרות הכללית והקשר בינן ובין קופת חולים הכללית (לעיל, פרק שני: 'ייסוד קופת חולים עממית', סעיף 'הקמת קופת חולים עממית', עמ' 23), ביולי 1931 החליטה ברית הציונים הכללים להקים קופת חולים משלה; החלטה זו נעשתה לאחר שקופות החולים עממית ולאומית קמו מסיבות דומות ופעלו כבר כמה שנים. להחלטה תרמו גם אי־שביעות הרצון של חברי ברית הציונים הכלליים משיטות העבודה של הכללית, שהיו שונות לחלוטין מאלה של שירותי הבריאות במדינות מוצאם, ומהעובדה כי רופאים־עולים רבים חברי הברית לא התקבלו לעבודה בכללית ושיעור האבטלה אצלם היה גבוה.
החלטה זו לא מומשה עד 1936, אז פנה ד"ר לוי עפרון (עליו להלן, נספח 2: 'רופאי קופות החולים עממית ומרכזית, שהחלו לעבוד בארץ עוד לפני קום המדינה', עמ' 148), חבר פעיל בברית הציונים הכלליים, לחברי ועד ארגון העובדים של הברית ושכנעם להקים את הקופה לאלתר; הוא קרא לה 'קופת חולים מרכזית — הציונים הכלליים' (להלן 'מרכזית') וניהל אותה בהתנדבות מתוך חדר שכור בתל אביב, ששימש גם חדר רופא וגם חדר המתנה. ב־1939 נפתח הסניף המסודר הראשון של הקופה בתל אביב במקום החדר השכור.
שלמה סגל, חבר ארגון העובדים הציוניים בתל אביב, תיאר את ראשית הקשר עם ד"ר עפרון וראשית ייסודה של הקופה:
"לפני עשרים וחמש שנה בערך הופיע במשרדי ארגון העובדים הציוניים הכלליים בתל־אביב — איש צעיר, לבוש בצניעות, ובקול הססני וביישני שאל אם אפשר לדבר עם חברי הועד של הארגון.
שלח אותו המורה הוותיק של גימנסיה "הרצליה" ר. סופרמן ז"ל והמליץ עליו כרופא צעיר שרק עכשיו גמר את חוק למודיו בצרפת ורוצה להסתדר בארץ ולארגן קופת חולים של עובדים ציונים כלליים.
ארגון העובדים שלנו היה בתחילת פעולתו. לא היו לו כל מוסדות, חוץ מרצון טוב ואמונה בצדקת הרעיון הציוני הכללי. לא היה לו "גב" בציונות הכללית שהיתה אז חלשה ובלתי ניכרת ביישוב. איך אפשר לחשוב על רעיון נועז כיסוד קופת חולים?
לפני עיני החברים עמדו המוסדות הגדולים והחזקים של קופות חולים הסתדרותיות — איך נחלום על קופת חולים משלנו, שהחבר ירגיש את עצמו כמו בביתו הוא?
חריצותו ועקשנותו של הרופא הצעיר ד"ר לוי עפרון לא ידעו גבול.
בלירות הראשונות שנאספו על ידי חברים נשכר משרד — חדר אחד ב"בית הכחול" ברחוב אלנבי, במחיצה חילקוהו לשנים. אספו כמה כסאות ושולחן שצבעוהו לבן, תלו שלט (צנוע מאוד): "קופת חולים של עובדים ציונים כלליים" והחברים התחילו לבוא ולהירשם אחד, אחד.
לשלם שכר כלשהו לרופא — לא היה ממה. צריך היה קודם לרכוש המכשירים הנחוצים ביותר, הרהיטים, ספה לבדיקות וכו' וכו' — מנין אפשר לאסוף סכום "ענקי" כזה? הרופא ויתר על שכרו, הסתפק ב"קב חרובים", החולים החלו לבקר במרפאה — לא־מרפאה, וקופת החולים היתה לעובדה קיימת.
החברים התחילו להכיר את רופאם מקרוב. ראו יחס ידידותי, משפחתי, מלה טובה ודאגה ביום ובלילה ולא עבר זמן רב וה"קופה" עברה לדירה יותר רחבה, עם פקיד, אחות, כרטיסיה מסודרת, ארון מכשירים ורפואות — ממש "קופת חולים".
ד"ר עפרון נמצא בקופה כל היום, מטפל בעצמו בכל דבר קטן וגדול, ממש מאוהב במוסד, (ואיננו מדבר אף פעם על משכורת!..).
כך התפתחה הקופה מחודש לחודש ומשנה לשנה, מספר הרופאים הולך וגדל, ההיקף מתרחב והולך, עוברים כבר לדירה גדולה יותר וההתלהבות של המנהל והאהבה לקופה — היא כביום הראשון להיוסדה. אותה הדאגה לכל דבר גדול וקטן, לכל חולה מסוכן או אפילו מדומה — פרסוניפיקציה גמורה בין עפרון וקופת החולים […]." [2]
ד"ר עפרון ניהל את הקופה עד פטירתו ב־1962.
***
בהתאם להעדפות חברי מרכזית ולהשקפתם, הקופה פעלה מראשיתה על בסיס מאגר רופאים פרטיים/עצמאיים מתוך אידאולוגיה ארגונית ליברלית, ועם זאת, הגדירה את עצמה כארגון בלתי מפלגתי פתוח לכל. החברות בה התבססה על דמי חבר נמוכים, בחירה חופשית של רופאים, פוליסת ביטוח רחבה וגמישה, שכללה תרופות, רופאים מקצועיים לפי בחירת החבר ואשפוז בבתי חולים פרטיים לפי בחירה. רוב שירותי הקופה סופקו בשיטת מיקור חוץ ורוב מבוטחיה היו מקרב העולים ממרכז אירופה, רובם ככולם בעלי מקצועות חופשיים.
בוועידת העובדים הציוניים הכלליים ב־1939 צוין, שבסניף הקופה בתל אביב רשומים אלף איש ושהקופה פועלת להקים סניפים בירושלים ובחיפה. [3] באותה שנה הוקמו סניף ירושלים ובמרפאה המרכזית של הקופה בתל אביב עבדו כבר עשרים רופאים, רופא שיניים אחד, שני רוקחים, שני טכנאי שיניים, שתי חובשות, שני עובדי מעבדה ופרסונל טכני. [4] ב־1941 נוסד חוג ידידים.
קופת חולים מרכזית בחיפה
בינואר 1941 הודיעה קופת חולים מרכזית על פתיחתו של סניף בחיפה. היוזמה לפתיחתו באה מצד רופאים חיפאים חברי ארגון הציונים הכלליים, שהיו מעוניינים בהרחבת מספר מטופליהם בעיר ובסביבתה. יוזמתם נתמכה על ידי חברי הארגון, שלא יכלו לקבל שירותים רפואיים מקופת החולים הכללית שפעלה בעיר. חלקם הגדול של רופאי הקופה היה מקרב העולים ממרכז אירופה; אלה סבלו מהתחרות הקשה בתחום הרפואה הפרטית, עקב העלייה ההמונית של רופאים מקצועיים בשנות העלייה החמישית, וחיפשו דרכים להגדיל את היקף עבודתם. בהיעדר אמצעים פעל הסניף המקומי מביתו של ד"ר יעקב מונבז, שכיהן כמנהל, גזבר ורופא ראשי של הקופה בחיפה, ובדומה לסניף התל אביבי בראשית דרכו שימש גם כ'מרפאה הראשית' של הקופה. [5] (עוד עליו להלן, נספח 2: 'רופאי קופות החולים עממית ומרכזית, שהחלו לעבוד בארץ עוד לפני קום המדינה', עמ' 148).
שיטת העבודה של הסניף בחיפה, בדומה לזו של סניף תל אביב, התבססה על שיטת בחירה חופשית של חברי הקופה מרשימת רופאים שהיו בקשר איתה, הטיפול נעשה במרפאות הפרטיות של הרופאים והתשלום הוסדר על ידי סניף הקופה בעיר.
בשונה מפעילותה של מרכזית בתל אביב, שהתקיימה במערכת רב־גונית של גורמי בריאות באוכלוסייה עירונית בעלת אוריינטציה ליברלית־חופשית, בחיפה נדרשה הקופה להתמודד עם מציאות חברתית שונה לחלוטין. העיר נחשבה כמעוז של ההסתדרות הכללית ומפא"י, רוב תושביה השתייך למעמד הפועלים ועבד במפעלים הרבים שבאזור ובנמל; רובם ככולם של מקומות עבודה אלה פעל במסגרת ההסתדרות הכללית, שגבתה את המס האחיד שחייב חברות בקופת החולים הכללית. במציאות זו, מספר התושבים שהצטרפו למרכזית היה נמוך והסתכם בעשרות בודדות, וההסתדרות הכללית וקופת החולים הכללית לא ראו בהקמת סניף מרכזית בעיר איום על מעמדן. הקמת הסניף נתקלה בהתנגדות דווקא מצידה של ההסתדרות הרפואית; זו התנגדה עקרונית להקמתן של הקופות הקטנות, משום שלדעתה הן פגעו בתחרות החופשית של הרופאים הפרטיים. ובחיפה, שבה רוב התושבים היו חברי הכללית ומספרם של הרופאים העצמאיים היה גדול (בעיקר אלה מהם שלא היו קשורים עם הקופות הקטנות), תחרות זו היתה קשה במיוחד.
עשירים שווים פחות: ההסתדרות הרפואית נגד קופות החולים העירוניות
כאמור, שנות השלושים עמדו בסימן של עלייה גדולה של בעלי מקצועות חופשיים ממרכז אירופה כתוצאה מעליית הנאצים לשלטון והתגברות האנטישמיות והלאומנות. המוני העולים העירוניים — בנקאים, משפטנים, רופאים, בעלי השכלה אוניברסיטאית ובעלי ממון — לא מצאו בקופות החולים הכללית ולאומית, שהיו בעלות אוריינטציה מעמדית־פוליטית, פתרון הולם לצורכי הבריאות שלהם. הם הביאו עימם תפיסות עולם שונות בכל הקשור לביטוח בריאות ושירותי בריאות בהשפעת מודל ביטוח הבריאות שפותח על ידי ביסמרק בגרמניה בשלהי המאה התשע־עשרה,[6] וקופת חולים מרכזית, שפעלה על בסיס של בחירה חופשית, היתה אפוא מסגרת מתאימה עבורם. גם קופת חולים עממית היתה יכולה להתאים להעדפותיהם הליברליות אך היא פעלה בעיקר במושבות והיתה פחות זמינה עבורם משום שרובם התרכז בערים.
הקמת קופת חולים מרכזית, שפעלה בעיקר בערים תל אביב וחיפה ופנתה לאנשי המעמד הבינוני, העלתה על סדר היום הציבורי של היישוב היהודי בארץ ישראל סוגיה שלא נידונה קודם לכן — השוויוניות במתן שירותי בריאות. מרכזית לא קיבלה לשורותיה כל אחד; חולים, שהיה חשש כי עלות הטיפול בהם תהיה יקרה כתוצאה ממחלות כרוניות או גיל מתקדם, נדחו ובריאים ועשירים הועדפו. דמי החבר הנמוכים ופוליסת הביטוח הנוחה והגמישה, עודדו חלק גדול מבני המעמד הבינוני והגבוה בתל אביב וחיפה להצטרף לתוכנית הביטוח של הקופה. העדפתם של עשירים לבטח את עצמם במרכזית הולידה יוזמה יוצאת דופן של ההסתדרות הרפואית נגד הקופות ה'עצמאיות' — עממית, מרכזית ומכבי.
עד הקמתה של מרכזית, רוב האוכלוסייה העירונית המבוססת השתמש בשירותי בריאות פרטיים של רופאים עצמאיים בעיקר בתל אביב ובחיפה. הצטרפותם של העשירים והמבוססים לקופה פגעה קשה בפרנסת רופאים בשוק הרפואה הפרטי, שלא היו ברשימת הרופאים שבהסכם עימה. ההסתדרות הרפואית טענה, שיש בכך פגיעה לא הוגנת בהשתכרותם של הרופאים העצמאיים ואפלייתם לרעה, כמו גם ניצול לרעה של שירותי הבריאות הציבוריים על ידי העשירים. ההסתדרות הרפואית טענה, שביטוח בריאות לעשירים הוא פריבילגיה מקפחת ועל מרכזית לקבוע צ'נז' (רף כלכלי לקבלת מבוטחים), שהנמצאים מעליו — העשירים — לא יתקבלו ויידרשו להמשיך ולקבל שירותים אצל רופאים פרטיים "כדי שעשירים לא ייהנו מטיפול רפואי במחירים מוזלים של קופות חולים ציבוריות."[7] ההסתדרות הרפואית איימה, שאם הקופה לא תקבל את דרישתה, היא תחרים רופאים עצמאיים שיעבדו איתה. התנגדותה של הקופה למגבלה שנקבעה על ידי ההסתדרות הרפואית הובילה לתביעה משפטית מצד ההסתדרות הרפואית ובסופו של דבר לקבלת הדין על ידי הקופה.
דרישותיה המרכזיות של ההסתדרות הרפואית כללו:
א. הגבלת חברות — לקבל רק כאלה שהכנסתם לא עולה על עשרים וחמישה לא"י לחודש;
ב. מתן זכות וטו להסתדרות הרפואית על חברות הקופה — במידה שיתגלה כי החבר שייך למעמד כלכלי גבוה מעל רמת השכר שנקבע בצ'נז';
ג. תשלום הוגן לרופאים בקופה;
ד. בחירה חופשית מוגבלת, כלומר שני רופאים בכל מקצוע ושלושה רופאים כלליים;
ה. בחירה חופשית רק לאחר שמספרם של חברי הקופה בסניף יעלה על חמש מאות.
בעקבות קבלת עקרון הצ'נז' הכלכלי הודיעה קופת חולים מרכזית כי שיטת הבחירה החופשית שלה מבוטלת, הבחירה תהיה מוגבלת וחברים מעל סף הכנסה מסוים לא יתקבלו. העשירים ייאלצו להמשיך ולרכוש שירותים בשוק הפרטי ללא כל אפשרות ביטוחית. כלל זה נאכף גם על עממית ומכבי, שהוקמה על בסיס אותם עקרונות ב־1941.[8] מכבי ניסתה להתנגד לצ'נז' הכלכלי שנקבע על ידי הר"י, וכמו מרכזית נאלצה לוותר. ב־1942 נחתם הסכם בין מכבי ובין ההסתדרות הרפואית שבו קיבלה מכבי על עצמה את מגבלת הצ'נז' הכלכלי.
נוצר אפוא מצב בו ביטוח הבריאות נועד רק למעמד הבינוני ומטה, העשירים היו שווים פחות ולא היו רשאים להנות מזכות לביטוח בריאות כמו שאר אנשי היישוב היהודי בארץ (יש דמיון מסוים בין מציאות זו ובין המצב הקיים במערכת הבריאות האמריקאית, בה ביטוח הבריאות מובטח, למעשה, רק לעניים ולקשישים, במסגרת ו-Medicare ו-Medicaid; אלא שבארצות הברית יש ל'עשירים' אפשרות לקנות פוליסות של ביטוחי בריאות).
בפועל, דרישות הצ'נז' פגעו בעיקר בקופות החולים 'העירוניות' מרכזית ומכבי. עממית, שרוב חבריה נמנו על אנשי המושבות ולא היו עשירים, נפגעה פחות. קופת חולים הכללית, שפעלה במסגרת ההסתדרות הכללית שרוב חבריה היו בני המעמד הפועלי או הבינוני הנמוך (בעלי מלאכה, עצמאים קטנים, מורים וכיוצא באלה), נדרשה להתמודד עם הצ'נז' רק במקרים בודדים.
על אף הכניעה הפורמלית לעקרון הצ'נז', ראשי הקופות התנגדו לו כל אימת שההסתדרות הרפואית דרשה להפעילו. מצב זה נמשך גם לאחר הקמת מדינת ישראל וב־1955 קבעה הוועידה השישית של קופת חולים עממית כי הצ'נז' אינו חוקי משום שהוא נוגד את עמדת הסתדרות הרופאים העולמית, שקבעה כי צ'נז' יש לקיים רק לגבי ביטוח חובה ולא לגבי ביטוח חופשי, כנהוג בעממית.[9] וכל פעם שהנושא עלה מחדש לדיון ההסתדרות הרפואית השיבה, שדרישתה באה בעיקר על מנת להבטיח תשלום שכר מינימלי ראוי לרופאים וכי היא מתנגדת לכל דרישה של הקופה לקבלת שירותים מרופאים חסרי אמצעים, דרישה העלולה להוביל להורדת סטנדרט הטיפול הרפואי בחולה.
מלחמת הצ'נז' הכלכלי נגד סניף קופת חולים מרכזית בחיפה
פתיחת סניף קופת חולים מרכזית בחיפה ב־1 בינואר 1941 הובילה תוך זמן קצר לפנייה של ההסתדרות הרפואית להחלת הצ'נז' הכלכלי גם על פעילותו.[10] סניף חיפה של מרכזית נמנע מהפעלת הצ'נז' והחל משא ומתן בין הנהלת הקופה ובין הנהלת ההסתדרות הרפואית. לאחר כשנה וחצי של התדיינות ללא תוצאות, החליט סניף ההסתדרות הרפואית בחיפה לנקוט בצעדים כנגד הרופאים שעבדו עם מרכזית. ב־19 באוגוסט 1943 ד"ר יצחק איצקוביטש (איצקוביץ') יו"ר סניף ההסתדרות הרפואית בחיפה הודיע לד"ר מונבז, "ועד סניפנו בישיבתו מיום 10.8.1943 החליט לאסור על הרופאים לעבוד לטובת קופת חולים לעובדים ציוניים החל מן 1.9.1943 במקרה שלא נקבל את הסכמת הרופאים העובדים בקופה לתנאי בחירה חופשית מוגבלת."[11]
רופאי הסניף — ד"ר מונבז, ד"ר פרץ, ד"ר ארתור לבקוביץ, ד"ר מנסבכר, ד"ר לודביג בלוטה (בליטה) וד"ר יוסף אריך שנימן — השיבו להסתדרות כי "דעתנו היא שהמכתב מהתאריך הנ"ל — בטעות יסודו."[12] הנהלת הקופה גיבתה את רופאיה והודיעה להם כי ההכרעה בדבר בחירה חופשית מוגבלת נשארת בידי הרופאים בחיפה והיא לא תאכוף עליהם דבר שמנוגד לרצונם. עוד הכריזה ההנהלה, "כל זמן שה.ר.ע. [ההסתדרות הרפואית העברית] בחיפה לא תאיים בהכרזת אסור לעבוד בקופ"ח הכללית אם שם לא תוכרז בחירה חופשית, אין לה כל זכות מוסרית לאיים בזאת עלינו."[13]
סניף ההסתדרות הרפואית בחיפה לא נסוג מעמדתו. ב־3 בספטמבר שלח ד"ר איצקוביטש לרופאי הקופה מכתבים ותבע מהם לחדול מעבודתם בה, "היות שהנהלת קופת חולים לעובדים ציוניים בחיפה לא מילאה את דרישת הסתדרותנו לנהוג בחירה חופשית מוגבלת […] הכריז ועד סניפנו […] בישיבתו מיום 1.9.1943 על איסור עבודה לרופאים בקופת חולים לעובדים ציוניים בחיפה, לפי הנ"ל עליך להפסיק מיד את עבודתך בקופה הנ"ל […]."[14]
לאחר קבלת המכתב הודיעו כמעט כל הרופאים לד"ר מונבז ולהסתדרות הרפואית שיפסיקו לעבוד בקופה. היחידים שסירבו לחדול מעבודתם בקופה היו ד"ר מונבז וד"ר יוסף גרינברגר. בתגובה הנהלת סניף ההסתדרות הרפואית תבעה את ד"ר מונבז למשפט חברים על הפרת משמעת. המשפט התקיים ב־3 בנובמבר ובפסק הדין קבעו השופטים כי באי־הפסקת עבודתו בקופה הפר ד"ר מונבז את משמעת ההסתדרות הרפואית. עם זאת קבעו, שמעשהו "נובע לא משום שהיה רודף בצע אלא מטעמים אידיאולוגיים גרידא […]" ולכן החליט בית הדין לא לבטל את חברותו בהסתדרות הרפואית באופן מיידי ונתן לו ארכה של שנים־עשר יום (עד ה־15 בחודש) להפסיק את עבודתו כרופא במרכזית.
ד"ר מונבז קיבל עליו את הדין והסכים גם הוא לדרישת ההסתדרות הרפואית ל'בחירה חופשית מוגבלת' בין הרופאים על פי הצ'נז'. בתגובה ביטלה ההסתדרות הרפואית מצידה את פסק הדין והתירה לעבוד בקופה. ב־15 במרץ 1944 חזרה הקופה בחיפה לעבוד כסדרה, ומספרם של הרופאים שהצטרפו אליה ועמדו לבחירתם של החברים המבוטחים היה מעל ומעבר לצרכיה.
בשלהי מלחמת העולם השנייה מנה סניף הקופה בחיפה תשעים ושלושה חברים ועשרה רופאים רשומים. ב־1947 יו"ר הציונים הכללים בחיפה ד"ר אנגלר, ששאף לייעל את עבודת הסניף, הציע לצרף אותו לסניף המקומי של קופת חולים לאומית; ההצעה התקבלה. הסניף החדש נקרא 'קופת חולים לעובדים לאומיים — ציונים כלליים' ופעל עד 1974, אז התאחדו קופת חולים עממית וקופת חולים מרכזית לקופת חולים מאוחדת.
מקורות
1 ריאיון בתאריך 30.8.2021.
2 ש' סגל, 'ד"ר לוי עפרון — בן 50', הבקר, 7037, ו' שבט תשי"ט, (15.1.1959), עמ' 2.
3 'ועידת העובדים הציונים הכלליים', העולם, י"ד, ה' שבט תרצ"ט (26.1.1939), עמ' 261-260.
4 קופות חולים: קופת חולים לעובדים ציונים כלליים, בתוך ידיעות עירית תל אביב (ספר השנה תרצ"ט), עמ' 131.
5 ע' ינאי, 'קופות החולים ותפקידן בהתפתחות הרפואה בצפון א"י בתקופת המנדט (1918-1948)', עבודת גמר, ביה"ס לרפואה האוניברסיטה העברית והדסה, 1993, עמ' 110-107.
6 י' גלבר, מולדת חדשה: עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1990, עמ' 447-435; ד' נידרלנד, 'השפעת הרופאים — העולים מגרמניה על התפתחות הרפואה בארץ־ישראל (1948-1933)', קתדרה, 30 (תשמ"ד), עמ' 111.
7 שם; שם; ראו בהרחבה ע' גולן, ג' קפלן, 'שווים ושווים יותר: השורשים ההיסטוריים של ערכי השוויון והעזרה ההדדית במערכת הבריאות בישראל', בתוך אוטונומיה, אלטרואיזם וסמכות באתיקה רפואית: אסופת מאמרים לכבוד פרופ' שמעון גליק, בעריכת א' ג'וטקוביץ, ש' שורץ, באר שבע: אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, תשע"ו, עמ' 194-169.
8 א' ריבלין, קופת חולים מכבי: 1991-1941, תל אביב: קופת חולים מכבי, תשנ"א, עמ' 12-7.
9 'אין למנוע קופ"ח מבעלי־אמצעים', זמנים, 658, י"ט חשוון תשט"ז (4.11.1955), עמ' 7.
10 תיאור המשא ומתן ופעילותו של סניף מרכזית בחיפה נגד ההסתדרות הרפואית בנושא הפעלת הצ'נז' הכלכלי בחיפה, מופיע אצל ינאי (לעיל, הערה 5), עמ' 110-108.
11 שם, עמ' 108.
12 שם.
13 שם.
14 שם, עמ' 109.
