סיפורים גאורגיים: אנתולוגיה

סיפורים
אשה עם מטפחת ראש, ניקו לורדקיפנידזה         10

החמור של מגדנה, אקטרינה גבשווילי     16

על הגרדום, איליה צ'אווצ'אוודזה (צ'בצ'בדזה)      25

אבן השטן, מיכאיל ג'אוואחישווילי            36

שני הבנים, מיכאיל ג'אוואחישווילי           46

קבאצ'ה הגיע מאוחר מדי, מיכאיל ג'אוואחישווילי             63

איך הינשופים הופיעו על פני האדמה, ואז'ה פשבלה        96

גרוזיני, קוורי  ובוצ'קה, ואז'ה פשבלה       104

'בנה את זה מהר, בזול ו…' , נודאר דומבדזה      107

היה שלום, דוד בונדו!, נודאר דומבדזה  111

ביוגרפיות        

איליה צ'אווצ'אוודזה (צ'בצ'בדזה)             117

אקטרינה גבשווילי          122

ואז'ה פשבלה     125

מיכאיל ג'אוואחישווילי     130

ניקו לורדקיפנידזה          133

נודאר דומבדזה              136

מילון מילים ומושגים     139

בספטמבר 2009 איתי בחור ואני חזרנו לגאורגיה. בדוכן ספרים בשדרות רוסתאוולי שבטביליסי מצאנו אנתולוגיה של שירי משוררים גאורגיים שתורגמו לאנגלית. ישבנו בגן חזבגי הוא ורה פארק, שתינו קצת בירה וקצת צ'צ'ה ותרגמתי סימולטנית שירים שמצאו חן בעיניי. הרגשתי שגיליתי יבשת נסתרת, אלדוראדו, גיזת הזהב של השירה הגאורגית הקלאסית, שהיתה חסומה בפניי בשפת המקור. בשירים האלה מצאנו אחים רחוקים לערכים, לסנטימנט, למחשבות שלנו. גילינו אנשים שרצו להשפיע על החברה בה חיו, לבקר אותה ולחיות חיים יותר טובים ומשמעותיים. רצינו לחלוק את הגילוי הזה עם הקורא הישראלי ולימים פרסמנו כמה מהשירים שתרגמנו לעברית בספר 'סתיו בטביליסי' שכתבנו יחד. בעקבות הגילויים האלה השתוקקנו לקרוא עוד ספרות גאורגית ובנסיעות הבאות סרקנו את חנויות הספרים בטביליסי וחיפשנו כל מה שתורגם מגאורגית לאנגלית. במהלך השנים מצאנו סיפורים, שאותם חשנו צורך לחלוק ושפרשו לפנינו תמונת מציאות, הלכי נפש, חוויות וערכים של סופרים, שחיו בגאורגיה בשנים שונות וכתבו על החיים בארצם. הרשמים המצטברים מהקריאה בחומרים השונים הצטברו לגילויים של ספרות גדולה, משמעותית, מרגשת ויפהפייה ולתחושת החמצה על כך שההיכרות עם האמנים האלה התרחשה שנים רבות אחרי מותם.

ספר, סיפור, שיר – הם כמו פתק בבקבוק, לעתים יגיעו לאנשים שיקראו אותם ויעבירו אותם הלאה; כך אני חשה היום, אחרי שבחרנו את הסיפורים שמתפרסמים בקובץ הזה. מבחינה זו, קולם של אותם סופרים והכרעות־הכתיבה האמיצות שלהם (כמה מהם שילמו עליהן בחייהם) ממשיכים לחיות, להישמע ולהתפרסם גם היום. כמוציאים לאור יש לנו פריבילגיה גדולה לפרסם עבודות ספרות שיש להן ערך ומשמעות בעינינו, ולמסור אותן לקורא הישראלי באופן נאמן לרוח בה נכתבו. אחרי ההתרגשויות הראשונות שהתעוררו מקריאת הסיפורים האלה ובמהלך כמה שנים של עבודה על הקובץ הזה, שמתי לב שלרובם מכנה משותף מובהק, כולם עוסקים בעוולות חברתיים, ביחסים בין היחיד למשפחתו ובין היחיד למסגרות רחבות יותר – הכפר, העיר, המדינה, ארגונים שונים. הסופרים האלה ביקרו את החברה בה חיו, את המנהגים החדשים והישנים, את ההסתאבות והשחיתות שפשתה בקרב פקידי השלטון השונים (שופטים, אדמיניסטרטורים ואנשי־דת), באצולה הכפרית והעירונית וגם בפשוטי העם.

כדי לאפשר לקורא להתוודע לסופרים שסיפוריהם נמצאים כאן ולדעת משהו על אופיים, עבודתם וחייהם, הוספנו ביוגרפיות שלהם, מפורטות ככל שיכולנו. בתחילת כל סיפור ציינו את שנת פרסומו. בהערות שוליים (כולן שלנו) ביארנו מילים ומושגים לא מוכרים, שמופיעים פעם אחת. בסוף הספר צירפנו מילון מילים ומושגים לא מוכרים, שמופיעים ביותר מסיפור אחד.

הסיפורים שבחרנו לפרסם מתאפיינים בפראות ועדינות, נדיבות ואכזריות, קשיחות וחמלה; הם כתובים מתוך התבוננות נוקבת ואינטימית, לעתים הומוריסטית, על פרטי־פרטים קטנים שמהם מורכבים החיים: בסיפור 'החמור של מגדנה', אקטרינה גבשווילי מתארת את שגרת יומה של אלמנה צעירה, שגרה עם ילדיה בכפר סמוך לטביליסי ונאבקת יום יום על מזון לילדיה; ב'על הגרדום', איליה צ'אווצ'אוודזה (צ'בצ'בדזה) מתאר מכתב של בחור צעיר – רטרוספקטיבה על היחסים במשפחתו, על אמו ואביו החורג, על הזמן ששהה בפנימייה ועל היחס שקיבל מאנשי הכפר והעיר – ובו הוא מאשים את כולם בהכרעתו לחיות חיי פשע; בסיפור 'קבאצ'ה הגיע מאוחר מדי', מיכאיל ג'אוואחישווילי מתאר אב, שכל כך אוהב את בתו ודואג לה, עד שהוא מוכן ומסכים לכך שתאהב גבר אפילו ליום, לשעה, לדקה, שתזכה לחוש נאהבת חרף המנהג והחוק שתובעים נישואין; בסיפורים 'בנה את זה מהר' ו'דוד בונדו', נודאר דומבדזה מתבונן במציאות במבט אירוני והומוריסטי, חד ורך, ומבקר את סביבת חייו באמפטיה מחויכת.

מחסום השפות בין העברית והגאורגית עצר ועוצר את חילופי התרבות בין האנשים ואת האפשרות להתקרב זה לזה. אנחנו מקווים שבקובץ זה הצלחנו להעביר לקורא משהו מהיופי, הרגישות והאכפתיות של הסופרים האלה, ומרוחה של גאורגיה.

הספר 'סיפורים גאורגיים' מצטרף לסדרה הגאורגית שיצאה לאור בהוצאתנו וכוללת את הספרים הבאים: סתיו בטביליסי (חדוה רוקח ואיתי בחור), חלום טביליסי (חדוה רוקח), היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל (נתן אליהשווילי) ואלודה כתלאורי (ואז'ה פשבלה).

– חדוה רוקח ואיתי בחור

גרוזיני, קְוֵוְרִי ¹ ובּוֹצְ'קָה ²

מאת ואז'ה פשבלה, 1913

היה היה גרוזיני ולו קוורי ישן, שיכול היה להכיל שלושה נאדות־יין גדולים. הגרוזיני היה גאה בו מאוד ותמיד שיבח אותו, "זה קוורי מבורך, הוא בטח מגזע מיוחד. אפשר לשים בו מים והם יהפכו ליין." הוא שפך לתוכו כל כמות של תירוש, גם אם הבציר היה דל. פעם אחת פתח את הכלי המלא כדי לטעום ממנו ולהפתעתו מצא אותו ריק. הגרוזיני התפוצץ מעצבים חמים וקרים, לא ידע אם שדדו אותו או לא. לבסוף גילה שזה לא היה שוד אלא פשוט סדק, שדרכו נעלם היין. אז קילל את הקוורי והוכיח אותו, "איך יכולת לאכזב אותי? איך יכולת להרוס אותי?" הטיח בו שלוש או ארבע פעמים.

לא היתה תשובה, הכלי היה שקט. לבסוף ענה בכעס לבעלים הזועם, "הו אדון, אתה מקלל אותי אך מעולם לא דאגת לי. נשאתי אותך ואת יינך באורך רוח. אבות־אבותיך וסביך מזגו לתוכי מיץ ענבים מבורך אמיתי, יין לא מהול. היין שהכינו היה טוב לאלוהים ולאדם, למתים ולחיים. אתה שופך לתוכי מלחי־גופרית ומיץ מעורב בגופרית. האם היין של היום הוא יין אמיתי? האם הוא יכול לשמש בטקס אכילת הלחם הקודש? לא! מוצאי מגזע שמעולם לא מסתגל למיץ מעורב במלחי־גופרית וגופרית, החומרים שכרמים מטופלים בהם היום."

"בן אדם, למה לא אמרת לי קודם שיש לך טבע כזה?" אמר הגרוזיני.

"חשבתי שאוכל להסתגל, המתנתי. נשמתי לא יכלה לשאת זאת יותר", ענה הקוורי.

"ממך ציפיתי לתשובה שונה," אמרה הבוצ'קה, ששכבה ליד צווארו של הקוורי במרתף היין. "חשבתי שתשיב על ההאשמות כלפיך באופן אחר, שתאמר שלא מזיזים אותך ושאתה תקוע באותו מקום, לא יודע מה קורה על פני האדמה – מתי השמש עולה ומתי היא שוקעת. יכולת להצביע עליי, יש לי יותר מזל מאשר לך. שמים אותי על עגלה ונושאים אותי מכאן דרך הכפר גוֹמְבּוֹרִי בכל רחבי קָחֵטִי, לאורך הנהרות אִיּוֹרִי ואָלָאזָאנִי. אני רואה את כל הארץ כאילו היא פרושה על כף ידי. אני יורדת לעיר לאורך המְטְקְוָרִי, עולה למְצְחֵתָה, מבקרת בסְוֵטִיצְחוּבֵלִי, שם אני מצטלבת. אני צופה במטקוורי ובאָרַאגְוִי מתקוטטים בקו פרשת המים וזורקים זה לזה מילים שוצפות, ומדמיינת את המלך וַחְטַנְג נלחם בבָּגָטָאר מאוֹסֶטְיָה או בדוד מתקיף את הענק. במצחתה טועמים את היין שלי; הם לוקחים ממני יין ושופכים לתוכי כמות זהה של מים מהאראגווי (המטקוורי דלוח ואינו נקי), שאהיה יציבה בנסיעה. משם אנחנו נוסעים לאורך האראגווי, עוברים את דוּשֵׁתִי ומגיעים לאָנָאנוּרִי, לבקש חסד מהכנסייה (כנסיית סוֹבּוֹרִי). יש שם כנסייה עתיקה נהדרת. שם גם עומדות חורבות המצודה של זוּרָאבּ אֵרִיסְתָוִי, הוא היה אציל גאורגי ואבי אשתו של גִיּוֹרְגִי סָאאָקַדְזֶה… אז אני פונה לעבר המְתִיּוּלֵתִי אראגווי ויורדת בפָּאסָאנָאוּרִי: עוברת את בִּידָארָה ומגיעה לקַזְבֵּגִי, לא רחוק מקַאוְקָאוִי (כיום וולדיקווקז). שם אני כבר שליש מים ושני־שליש יין, בכזה מצב אבל לא אומרת מילה. לא אכפת לי אפילו אם כולי מים, או שמן. אפילו אם כולי ריקה, לא אכפת לי לנוח קצת. מה אני כזאת טיפשה שאתעצבן ואסתבך לריק," אמרה הבוצ'קה.

"אני לא חושב שהמוח שלך מצוין כל כך, ידידתי. מה התועלת בשיטוט ריק? את מכירה את הפתגם הגרוזיני – אבנים מתגלגלות לא תופסות אף פעם טחב? ועוד אחד – הכלב רגיל לרדת לעיר אך מה נשא משם ולשם, אף אחד לא יודע. את מוכנה לקחת כל דבר; את מתיידדת עם כל אחד ומסוגלת לחלוק רגשות ומחשבות עם כולם. אין לי דבר עמך. איני יכול לעשות דברים כאלה משום שלבי צנוע ואיתן, רגשותיי קדושים. על כך יוכל להעיד הבעלים שלנו שנמצא כאן ומקשיב לשיחתנו."

הבעלים של הקוורי עמד סמוך אליהם, הקשיב לשיחתם והוסיף בכאב, "ארורות הן צניעות או קדושה שכאלה, שיתבייש לו אם אינו נושא שום רווח לי או לאחרים. לא זו אף זו, זה הרסני לכולנו!"

הערות

1          קְוֵוְרִי – כד חימר גדול לאכסון ויישון יין.

2          בּוֹצְ'קָה – חבית שממלאים ביין מהקוורי, שמים על עגלה ומובילים אותו.