ד"ר מקס סנדרצקי ובית החולים לילדים מרינשטיפט, ירושלים

פרולוג — החזרה לירושלים

שורשים

מקס סנדרצקי עד 1872

ד"ר מקס סנדרצקי בבית החולים הדיאקוניסי בירושלים העתיקה

בית החולים לילדים — ההתחלה

שנים ראשונות — 1873-1876

התבססות — 1876-1883

מאבקים והתפתחות — 1886-1883

שנים טובות — 1892-1887

עוד שנים טובות — 1897-1893

מסע הרופא לגרמניה וביקור הקייזר וילהלם השני בארץ־ישראל — 1899-1898

הסוף

אפילוג

בעקבות ד"ר מקס סנדרצקי

פרק הקדשה לסילביה ולבעלה פרופ' קלמן מן

נספח — עמותת 'שבת אחים', מאת ג'ונתן מיילס

נספח — שימור המבנה, מאת האדריכלים גיורא ודרור סולר

נתוני אשפוז בבית החולים 'מרינשטיפט'

הניתוחים שהתבצעו בבית החולים 'מרינשטיפט'

המחלות השונות שטופלו בבית החולים 'מרינשטיפט'

מאושפזים ב'מרינשטיפט' לפי דתות

מאושפזים ב'מרינשטיפט' לפי מקומות

דברי תודה

מקורות

הערות

מפתח תמונות  Index of Images

מפתח אישים    Index of Persons

מפתח מקומות  Index of Places

מפתח מוסדות וארגונים   Index of Institutions and organizations

Max Sandreczky and the Children's Hospital in the Prophets' Street by Prof. Aviram Nissan

Still Taking Care of Children by Jonathan Miles — Shevet Achim

ספר זה נולד אחרי יותר מעשרים שנות־מחקר בעקבות הרופא ד"ר מקס סנדרצקי ובית החולים לילדים 'מרינשטיפט' בירושלים. הפרשה התרחשה במאה התשע־עשרה, תקופה בה רפואת הילדים בעולם היתה בחיתוליה. לא היתה אז התמחות אקדמית ברפואת ילדים, לא היו מחלות שהוגדרו כמחלות־ילדים והרפואה לא היתה ערה לצרכים הפיזיולוגיים והנפשיים המיוחדים לילדים. בדרך־כלל ילדים אושפזו במחלקות רגילות יחד עם מבוגרים. במרבית הארצות המפותחות היו מעט בתי־חולים לילדים.

הקמת בית־חולים מיוחד לילדים תבעה חזון ועקשנות. בירושלים מהלך כזה היה מסובך במיוחד; העיר המזרח־תיכונית הנחשלת נמצאה באימפריה העות'מאנית המפגרת, הרחק ממרכזי רפואה, לימוד ומחקר. הרופאים המעטים שעבדו בירושלים היו מנותקים מסביבה מקצועית מפרה וסבלו ממחסור בציוד ובתרופות.

על הקשיים האופייניים לזמן ולמקום, נוסף לבית החולים 'מרינשטיפט' קושי ייחודי. ד"ר סנדרצקי עמד על־כך שבית החולים ישרת כל ילד חולה, ולא התיר פעילות דתית ומיסיונרית במוסד. בעקבות הכרעה זו 'מרינשטיפט' היה בית־חולים יחיד בירושלים שקיבל ילדים חולים בני כל הדתות והעמים; שאר מוסדות הרפואה בעיר היו מוסדות דתיים, מיסיונריים או לאומיים. בית החולים האנגליקני המיסיונרי נועד ליהודים בלבד; בית החולים הגרמני הדיאקוניסי היה מוסד מיסיונרי; בתי החולים היהודיים, 'רוטשילד' ו'ביקור חולים', נועדו ליהודים; בתי החולים הרוסי והיווני שירתו נתינים רוסים ויוונים, בעיקר עולי־רגל; בית החולים הממשלתי שירת בעיקר נתינים עות'מאנים.

עמדתו של ד"ר סנדרצקי, לפיה יש לרפא ילדים ללא סלקציה, מנעה מ'מרינשטיפט' תמיכה קבועה של מדינה ושל כנסייה. מבחינה כלכלית הרופא נאבק על קיומו של בית החולים לאורך כל עשרים ושבע השנים שבהן פעל.

'מרינשטיפט' היה המוסד היה פרטי והמסמכים הקשורים בפעילותו לא נשמרו בארכיון אחד. התכתובות הנוגעות לבית החולים התפזרו על־פני מקומות רבים, לא־ידועים ולא־צפויים. ההתחקות אחרי ד"ר סנדרצקי ו'מרינשטיפט' הצריכה עבודת־שדה מדעית והסתעפה מירושלים לבירמינגהם, סטיטסוורד, פסאו, קייזרסוורת, מקלנבורג־שוורין, ברלין ועוד. הרבה התמדה, עקשנות ומזל נדרשו לגילוי המקורות, ליקוט הפרטים וחשיפת העובדות. אנשים רבים סייעו בחקירה המפותלת ורבת השנים, מי מעט ומי הרבה; אודה לכולם בפירוט בחלק התודות שבספר. כאן ראוי להזכיר שני אנשים שמעורבותם בעבודה אפשרה את המחקר והכתיבה. ראשונה ד"ר פטרה (מרטין) פידלר, שעבדה כמתמחה במחלקת כירורגיית ילדים שניהלתי ב'הדסה'; מחויבותה לחקירת הפרשה, ידיעת השפה הגרמנית ויכולתה לזהות מקורות אפשריים ולפתוח דלתות נעולות, הובילה לגילויים רבים וחשובים. תרומתה של ד"ר פידלר למחקר הינה מכרעת ויחד פירסמנו ב־Journal of Pediatric Surgery את המאמר הראשון על ד"ר סנדרצקי ובית החולים 'מרינשטיפט' — Max Sandreczky: A Pediatric Surgeon in 19th-Century Jerusalem.

האדם השני שעזרתו לא תסולא בפז היה חיים הגִתי ז"ל. במשך שלוש שנים ישבנו יחד במשרדי ב'הדסה' הר הצופים מספר שעות כמעט כל יום. מר הגִתי קרא את המסמכים שהיו כתובים בגרמנית גותית, תרגם אותם בעל־פה לעברית והכתיב. כך, מדי יום, הלכה ונחשפה בפני הזהות שבין ד"ר סנדרצקי ובין 'מרינשטיפט'; סיפורם אחד — הבאת מרפא לכל ילד חולה, בלי הבדל דת ועם.

– שמואל ניסן

הספר הזה מביא לקורא סיפור שהיה באמת. מלאכתי היתה להעלות מהעובדות תמונת־מציאות חיה, בהירה, שוטפת ומעניינת; בלי להוסיף על האמת או לגרוע ממנה, בלי להשלים את הלא־ידוע בעזרת השערות, ובלי להסוות חללים ברצף העובדתי באמצעות התנסחות מתוחכמת.

כתיבת פרשת חייו של ד"ר מקס סנדרצקי ובית החולים לילדים 'מרינשטיפט' מאתגרת במיוחד, משום שקל להזדהות עם הערכים ועם האנושיות הקשוחה של ד"ר סנדרצקי וקשה להיות אמפתי מבלי לאבד את כושר השיפוט. השתדלתי ככל יכולתי להצמד לעובדות, לא להתערב, לא לנסות להשפיע על הסיפור.

פרופ' ניסן השקיע שנות חיים בהתחקות אחרי קורותיו של רופא יחיד ובחקירת תולדותיו של בית־חולים אחד קטן לילדים בירושלים. בזכות עבודתו היסודית והאוהבת, שעשה בעזרתה של ד"ר פטרה פידלר, יכולתי לשחזר במידה רבה של דיוק את הסיפור האנושי־ההיסטורי עד לזרמי העומק, עד לדקויות תווי האופי של האנשים המעורבים בו, על האינטרסים, התוכניות, משאלות הלב, השמחות והאכזבות שלהם.

תרגומו הרגיש של חיים הגִתי ז"ל אפשר להשתמש בציטוטים נרחבים מהדוחות ומהמכתבים שד"ר סנדרצקי עצמו כתב ולהביא לקורא את קולו של רופא הומני ומוכשר, שמחויבותו לבני האדם ונאמנותו לערכיו עיצבו לו חיים של מאבק מתמיד.

– איתי בחור

בית החולים לילדים — ההתחלה

באביב 1872 ד"ר סנדרצקי שכר מהבישוף הסורי בניין ושיפץ אותו. הקומה הראשונה הותאמה לצורכי בית החולים והקומה השנייה שימשה למגורי משפחתו. הבניין המבודד, מוקף הכרמים, נמצא מחוץ לחומות העיר, לא הרחק ממגרש הרוסים והיה אחד משני המבנים הראשונים ברחוב, שלימים יקרֵא רחוב בתי החולים או רחוב הקונסולים (היום רחוב הנביאים 29). הדוכס הגדול שלח פורטרטים שלו ושל הדוכסית מארי, וקצב שלושת־אלפים מרק להקמת המוסד ואלף מרק לכל שנה משלוש שנות הפעילות הראשונות שלו.

ב־5 או ב־6 ביוני 1872 נפתח בית החולים לילדים. ד"ר סנדרצקי דיווח לדוכס —

"אל הוד־רוממותו הנסיך רב החסד הדוכס הגדול!

החתום מטה בהכנעה מרשה לעצמו להודיע לרום־מלכותכם ביראת־כבוד שב־5 ביוני נפתח בירושלים בית החולים לילדים. ביום זה אושפזו שתי בנות, והיום מחכים לילדה אחת ולילד אחד. הבנות, לפי הדת, אחת ערבייה פרוטסטנטית מרמאללה, אבל שתיים [הן] מוסלמיות. אחת הבנות יתומה [שהגיעה] ממקום מגוריהם של חולי צרעת בירושלים. שני הוריה מתו מצרעת.

בית החולים יהיה מצויד ככל הנדרש כאשר הארגזים שמצפים להם יגיעו מווינה; ביקשתי מאחי לקנות שם כל מיני חפצים. כמה מצרכים נרכשו בזמן ובזול כמלאי לכל השנה. להבא, אם אפשר, צריך לקנות דגנים לשנה, מוטב לשנתיים. בשל היבול המעולה מחיר החיטה נמוך מאוד, טוב מ[המחירים] בעשר שנים. מיד כשבית החולים יושלם כסדרו ויורץ, אנו רוצים לחנוך אותו בתפילה והודיה על־ידי הפסטור וזר. בד־בבד נזכור בתודה את רום־מלכותכם וביתכם הרם. באשר לקשיים שעשה הקונסול הכללי, הברון פון אלטן, עקב מועד התשלום הראשון אשר ברוב חסד אושר על־ידי רום־מלכותכם, ביקשתי מהאדון היועץ העליון לרפואה, ד"ר מטנהיימר, למסור את הדוח לרום־מלכותכם.

ברוב מאמץ ועבודה ותפילה וברכת אלוהים, בית החולים לילדים, שמושיענו אימץ אל לבו ואהב, נפתח באמונה ואהבה. האדון, אני בטוח, לא ייתן תקוותי לחרפה.

המעשה והמהלך המפואר של רום־מלכותכם גרם לכך שהאדון יעורר עוד מיטיבים בעלי־צדקה נדבנים אחרים לעבודת האהבה. הוא יברך את רום־מלכותכם וכל ביתכם הרם!

רום־מלכותכם יואל נא לקבל את תודתי העמוקה ביותר עבור התמיכה שהוענקה לי בחסד רב.

מתמיד, ביראת־כבוד עמוקה ביותר, לרום־מלכותכם

בהכנעה ובצייתנות

ד"ר מ. סנדרצקי (—)

ירושלים, 7 ביוני 1872"¹

הודעתו של הרופא לא סיפקה את משרד החוץ של הדוכס הגדול בשוורין. הרופא נתבקש להמציא אישור לפתיחת בית החולים מהקונסוליה הגרמנית, כמפורט בכתב־הסכמתו של הדוכס לתמיכה במוסד. ד"ר אוטו קרסטן, מנהל הלשכה של הקונסוליה הגרמנית בירושלים, כתב לשוורין, "לבקשתו של האדון ד"ר מד' [מדיצינה] מקס סנדרצקי כאן, הלך החתום מטה, האחראי הזמני לפעילות הקונסולרית, ב־16 ביוני שנה זאת, בלוויית מוראד, הדרגומן [המתורגמן] של הקונסוליה, לבית החולים לילדים כאן, שנוסד על־ידי המבקש בביתו של הבישוף הסורי לפני שער דמשק, להיווכח במו־עינינו בפתיחתו של הנ"ל.

הוא מצא שם שני חדרים גדולים מרוהטים בתשע מיטות והציוד האחר [הדרוש] לצורכי בית החולים. שש מהמיטות הללו מיועדות לילדים חולים, שתיים לאמהות שלהם, אחת למטפלת, ארבע היו תפוסות בזמן־אמת [כך במקור!] על־ידי חולים. בנוסף, בחדר קדמי של בית החולים נמצאה אם עם תינוקה, שהתגבר על ניתוח להרחקת אבנים ועליו להישאר כמה ימים נוספים עד לשיקומו המלא.

כפי שנראה ביומן, ילד אחד שוחרר בריא כבר ב־14 ביוני — שמונה ימים לאחר פתיחת בית החולים. שאר השירותים — מטבח, מחסנים, גינה, בתי הכיסא וכדומה — נראו מתאימים בהחלט לצרכים של המוסד הנ"ל."²

ד"ר סנדרצקי, שהמשיך בעבודתו כרופא בית החולים הגרמני במקביל לניהול בית החולים לילדים, מיהר לשלוח מכתב הרגעה להנהלת הארגון הדיאקוניסי בקייזרסוורת, והסביר שעדיף לאשפז מבוגרים וילדים בבתי־חולים נפרדים, "מאז שהחילותי לעבוד כאן [בבית החולים הדיאקוניסי] ועוד באירופה התעניינתי ברפואת ילדים, בייחוד בילדים העניים והמוזנחים בארץ, שבה אין מוסד המסוגל לטפל בילדים ברמה נאותה. … יש להפריד בין בית־חולים לילדים ובית־חולים למבוגרים. הסיבות הן שילדים מפריעים למבוגרים ומבוגרים [מפריעים] לילדים. ילדים זקוקים לביקורת תמידית, בייחוד בלילה, לשם־כך יש צורך באחות מיוחדת. ילדים זקוקים לאוויר נקי, החלפת האוויר שבכפר לזה שבעיר תגרום נזק לילדים הבריאים וודאי לחולים. במחלקת נשים יש שלוש אמהות וחמישה ילדים. הילדים המאושפזים עלולים להיפגע מגורמים מוסריים. הם מאזינים לשפה הגסה של המבוגרים ועל־כך אין ביקורת.

לכן פתחתי בית־חולים קטן מחוץ לעיר. …"³

עד המאה התשע־עשרה ילדים נחשבו למבוגרים קטנים, העבידו אותם כמו את המבוגרים ולא ייחסו חשיבות לייחודם הפיזיולוגי והמנטלי. מציאות זו משתקפת גם בתפיסות שרווחו במחקר, בלימוד ובטיפול הרפואיים; לא היתה התמחות אקדמית ברפואת־ילדים והמחלות סווגו לפי איברים ולא לפי גיל (המונח 'מחלות־ילדים' לא רווח). בתחילת המאה החלו להסתמן תמורות באורח־מחשבה זה; ב־1802 נפתח בפריז בית החולים המודרני הראשון בעולם לילדים ובאותו זמן נחקק באנגליה ובצרפת חוק שהגביל העסקת ילדים מגיל עשר ומעלה. מגמה זו התחזקה בהדרגה ומעמד הילד התגבש וקיבל הכרה יחד עם הפופולאריות העולה של תפיסות ליברליות וסוציאליסטיות. שינוי הערכים בא לביטוי גם בהתפתחות רפואת הילדים, שחלוציה היו רופאים ליברלים וסוציאליסטים. במהלך המאה נפתחו מספר מחלקות־ילדים (בבתי־חולים כלליים) ובתי־חולים מיוחדים לילדים בצרפת, אוסטריה, רוסיה, אנגליה, ארצות הברית וחלק מהנסיכויות הגרמניות.

באותה תקופה החלו להכיר בחשיבותה של ההיגיינה. ב־1847 הגינקולוג הליברל, איגנץ זמלווייס, זיהה דמיון בפתולוגיה של זיהומים בגוויות ושל זיהומים אצל יולדות. בעקבות הגילוי זמלווייס הסיק את קיומם של 'חלקיקים' גורמי־זיהומים והמליץ לחטא מכשירים ולהשתמש במטליות חיטוי. רבים מעמיתיו דחו את דעותיו כהגיגים דתיים־מיסטיים אודות הקשר המעגלי בין מוות וחיים.

ב־1859 לואי פסטר טען שהבקטריות (אותם 'חלקיקים' שזמלווייס הסיק את קיומם) הן אורגניזמים שמרבים את עצמם; חלק מהממסד הרפואי לחם בו. רופאים רבים סרבו להאמין שבקטריות אכן קיימות ומבין אלה שהשתכנעו בקיומן, הרוב לא חשב שיש קשר בינן ובין לכלוך.

ב־1867 הכירורג האנגלי ד"ר ג'וזף ליסטר פירסם ב'לנסט' מאמר בשם, 'על עקרון החיטוי במלאכת הניתוח'.⁴ למאמר היתה השפעה גדולה. ההכרה בחשיבות החיטוי נפוצה במהירות באנגליה והתפשטה ליבשת אירופה במחצית השנייה של שנות השבעים. ד"ר סנדרצקי הקפיד להתעדכן בחידושי המחקר והסיק ששכיחותן הגבוהה של מחלות־זיהומיות בארץ־ישראל (בדרכי העיכול, בעיניים, בקיבה ובעור) קשורה לתנאי התברואה הירודים; כבר בסוף שנות השישים, כשעבד בבית החולים הדיאקוניסי, הנהיג סדרי־ניקיון קפדניים ופתח חדר־ניתוח נפרד. הכרתו בחשיבות החיטוי, בנוסף לכישוריו כמנתח, עשויה להסביר את שיעורי ההחלמה הגבוהים בניתוחים שביצע.

באותה עת לא היה מקובל לקשור בין תנאי־חיים ובין בריאות. תוחלת החיים הנמוכה של המוני העניים נתפסה בעיקר כנטייה גנטית (כפי שהשלטון והעושר נחשבו תורשתיים ולא רק מוּרָשים). כשפרופ' וירכוב טען ששיעור התמותה הגבוה של עניים בגיל נמוך הינו תוצאה של תנאי הקיום שלהם — מחסור באוכל, במגורים ראויים, באוויר צח ובניקיון, רבים סברו שדבריו משקפים את עמדתו הליברלית־סוציאליסטית ולאו־דווקא אמת עובדתית. ד"ר סנדרצקי החזיק בדעה דומה לזו של וירכוב, והקצה בבית החולים מיטות מיוחדות לאמהות, "כי האם והילד חולים בו זמנית".⁵ במהלך אשפוז הילדים קיבלו האמהות חינוך לרפואה מונעת להן ולמשפחותיהן — טיפול נכון בילדים והקפדה על היגיינה. יוהנה הקנתה להן מיומנויות חיים ולימדה אותן תזונה ובישול בריאים, תפירה, כביסה וניהול משק בית.

בתי החולים בירושלים ייצגו אינטרסים דתיים, מיסיונריים ולאומיים. בית החולים לילדים היה המוסד הרפואי היחיד בעיר שקיבל ילדים בני כל הדתות וכל הלאומים. בין הרופא והדוכס, שהיה נאור לזמנו, שררה תמימות־דעים בנוגע לכך שאין לנצל את הרפואה למטרות דתיות; בבית החולים נאסרה כל פעילות מיסיונרית.⁶ משרד הבריאות של שוורין לא התערב בעבודתו של ד"ר סנדרצקי והיתה לו חירות מלאה לפעול לפי השקפת עולמו ותפיסותיו הרפואיות.

במטרה להגביל את סמכותו של הרופא לטיפול בחולים ולהוציא מידיו את השליטה על ניהול המוסד, החליטו הדוכס הגדול והקונסול פון אלטן למנות לבית החולים ועד־מנהל. ב־24 באוקטובר 1872 כתב הקונסול למשרד החוץ של שוורין, "נתבקשתי להציג רשימת מועמדים לוועד המנהל, שיפקח על תרומתו של הדוכס הגדול. מקס סנדרצקי נוטה להחליט בעצמו על גורל הכסף, הוא מעדיף מיטות [נוספות] לילדים חולים. הכסף שנאסף בבזאר יוצא לפי החלטות הוועד, לזה ד"ר מקס סנדרצקי צריך להסכים. הוועד מכיר את ד"ר סנדרצקי כאיש קשה, ספק אם יוכל לטפל בצד הפיננסי בנוסף לתפקודו הרפואי. כלכלת דירתו של סנדרצקי אינה נפרדת מזו של בית החולים ולכן קשה לחשב את הוצאות בית החולים. אני מציע ועד־מנהל שינהל את בית החולים:

1          ד"ר מקס סנדרצקי

2          יוהנס פרוטיגר, מהבנק של שפיטלר

3          קונראד שיק, ארכיטקט בתים

4          הקונסול הגרמני המכהן

5          האישיות הדתית המכהנת, המייצגת את הקהילה הגרמנית

… באשר לזכות ההצבעה של ד"ר מקס סנדרצקי, על זה יחליט הדוכס. הכסף יועבר למשרד האוצר הגרמני ומשם לצירות הגרמנית ולירושלים."⁷

ב־8 בינואר 1873 התקיימה הישיבה הראשונה של הוועד המנהל ונקבעו סמכויות החברים בו; הקונסול פון אלטן — יושב־ראש, הפרובסט וזר — אחראי על הפרוטוקול, יוהנס פרוטיגר — אחראי על ההוצאות, ופרוטיגר יחד עם הקונסול — אחראים על הקניות.⁸ ד"ר סנדרצקי לא קיבל סמכויות ניהול.

הדוכס רצה שהתקציב הצנוע ישמש למימון הפעילות השוטפת של המוסד הקטן. ד"ר סנדרצקי שאף להרחיב את הפעילות ולהוסיף מיטות אשפוז. סכום התמיכה השנתית שהדוכס קצב למוסד היה נמוך אף מכדי לאפשר את הפעלת המוסד במתכונתו הצנועה הקיימת (אלף מרק היו כשליש ממשכורתו השנתית של הרופא בבית החולים הדיאקוניסי). ד"ר סנדרצקי אסף תרומות נוספות, יזם בזאר של מכירת חפצים מזרחיים בגרמניה והקים אגודות־ידידים בהולנד ובגרמניה; על־אף שהדוכס לא העניק לו סמכויות ניהול, העובדה שהשיג משאבים באופן עצמאי הקנתה לו יכולת להחליט על גורל הכסף. הקונסול ניסה לסכל את עצמאותו של הרופא וטען שעל הכספים המגיעים ממקורות נוספים להתקזז מסכום התמיכה שקבע הדוכס לבית החולים. הרופא לא הסכים לכך אך הודיע שאם יהיה גירעון בתקציב המוסד, הוא יכסה אותו ממקורותיו.⁹ הקונסול התרגז וטען שכל סכום התקציב מיועד להוצאות התפעול של בית החולים ואין בו סעיף של משכורת לרופא. ד"ר סנדרצקי סרב לוותר על זכותו למשכורת אך הודיע שזו תועבר לחשבון בית החולים.¹⁰ הרופא ומשפחתו גרו בקומה השנייה של בית החולים וכאשר התקבלו חולים רבים, אושפזו חלק מהם גם בדירתם. ד"ר סנדרצקי השתמש במכשיריו הפרטיים (בית החולים לא רכש מכשירים משלו), עבד ללא שכר והסתפק בהכנסתו מבית החולים של הדיאקוניסיות ומהפרקטיקה הפרטית שלו, גייס כספים למוסד וכיסה גירעונות מכיסו. יוהנה ניהלה את משק הבית והמטבח והכשירה את המטפלות; גם היא עבדה ללא משכורת. לא ניתן היה להפריד בין הרופא ומשפחתו ובין המוסד, ושאלת הבעלות על בית החולים (שהיה לו ועד־מנהל אך לא היו לו כל נכסים חומריים) נשארה עמומה גם כאשר הדוכס והדוכסית הגדולים החליטו שהמוסד ייקרא 'מרינשטיפט' על שם הדוכסית מארי.¹¹

מפתח אישים